ביום חמישי האחרון, בעוד העיר תל אביב חוגגת את עצמה לדעת בשלל אירועים הן כחלק מחוויית האירוויזיון, הן במסגרת אירועי לילה לבן, ניצוץ אחד של אמת וטוב טעם התקיים מרחק שעה נסיעה צפונה, עמוק עמוק בתוככי האמפי העתיק בבנימינה, אמפי שוני, שם חגגו חברי להקת רוקפור את בשלותו המושלמת של אלבומם המיתולוגי "בחזרה לשבלול" שהוא בעצם מחווה ענקית ליצירה של אריק איינשטיין המנוח שבוודאי היה חוגג 80 אם עדיין היה בינינו – האלבום של אריק וחבריו מהצ'רצ'ילים – "שבלול". המבקר המוזיקלי של הבלוג וחברו האישי חיים רומנו, איש הצ'רצ'ילים, הצפינו בליל חמישי אל האמפי כדי להצטרף, כל אחד בתפקידו – אדר כמבקר ומסקר וחיים כנגן אורח במופע, תודה רבה לליאור כתר על התצלומים המופלאים.
נעים לראות שדווקא בימים ששיגעון האירוויזיון שוטף אותנו, בימים שמדינה שלמה לוקחת פסק זמן טוטאלי ומתמכרת לרבי גמרא, חצי גמר וללילות הלבנים בהפקה מושקעת של עיריית תל אביב, דווקא בימים אלה מצליחה להקת רוקפור למלא את אמפי שוני עד אפס מקום.
ולא סתם למלא, אלא להגיש מופע מהוקצע, על גבול השלמות החוגג לא פחות מ 50 שנות קיום לאחד מאלבומי המופת שנוצרו כאן – "שבלול" של אריק איינשטיין לשלום חנוך.
"שבלול" מבחינתי, הייה תמיד, בעיניי, משול ל"אייבי רוד" הישראלי. אלבום קונצפציה שכל שיר בו מהווה קלאסיקה ופריצה מוסיקלית שתהווה אבן דרך בתרבות. ולכן, הסיכון שלקחו חברי רוקפור כשביצעו לראשונה את הגרסה שלהם ל"שבלול" היה גדול מאד, במיוחד כשההיסטוריה רצופה בניסיונות די כושלים של אומנים ל"הצדיע" לקלאסיקות ולאומנים ענקיים שעזבו את העולם הזה.
הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר באלבום כ"שבלול" שעדין, כשמקשיבים לו – הוא אקטואלי, מדהים, וקלאסי.
חברי "רוקפור", גם השקיעו מאמץ וגייסו לטובת הקונצרט שלשום, את חיים רומנו ואת מיקי גבריאלוב, שניים מחברי להקת הצ'רצ'ילים האגדי שניגנו באלבום המיתולוגי והיוו את להקת הליווי של אריק איינשטיין בתקופת האלבומים הקלאסיים הראשונים שלו.
החיבור בין שני הענקים האלה, אלוהי הגיטרה הבלתי מעורער, רומנו, המוסיקאי המוכשר, גבריאלוב, וחברי להקת רוקפור הסתבר כטבעי ביותר. וההשתתפות של צמד הענקים האלה ב"אני ואתה נשנה את העולם" ו"צא מזה" הייתה מתבקשת ומעוררת התפעלות.
המחווה של רוקפור לשלושת האלבומים ה"קלאסיים" של איינשטיין, לא נשמעת, ולו לרגע כ"כיסוי" או כ"מחווה" אלא כיצירה חדשנית אך יחד עם זאת יש שם מספיק רוקפור כדי שזה יהיה לגמרי זהה עם "חור בלבנה" או "כעס".
כמו במסע ההופעות שהקיף את היצירה של סיד בארט ופינק פלויד – רוקפור השכילה להתרחק כמו מאש מהפיתוי לבצע אחד לאחד את היצירות של איינשטיין וחבריו והעניקו מימד מאד ייחודי ואישי ומבוצעות בווירטואוזיות מוסיקלית ובכריזמה בימתית של לולאי וחבריו .
במחשבה קרה ומקצועית ניתן להסביר זאת בעובדה שבעצם רוקפור היא מעין גלגול מאוחר של להקת הצ'רצ'ילים, או ליתר דיוק "ג'ריקו ג'ונס", ששילבה רוק בריטי שורשי עם מוסיקה "מתקדמת" ו"פסיכודאלית". תוך שימוש מוטרף בחיבורי אקורדים בלתי אפשריים, בעיבודים עשירים ובווירטואוזיות מוסיקלית בלתי מתפשרת.
אני, (כמי שעובד צמוד, כמעט מדי יום, בשנים האחרונות עם חיים רומנו על הפרויקט המוסיקלי המשותף שלנו עם ירון וגל גרשובסקי ומוסיקאים רבים אחרים) מזהה דימיון רב בין סגנונות הנגינה של ברוך בן יצחק לזה ששל רומנו, שלא לדבר על נגינת הבאס המאסיבית והיציבה של מרק לזר, שמזכירה את הנגינה של גבריאלוב… ואם סוגרים עיניים ומפליגים אחורה בזמן – לא קשה לזהות השפעות לא קטנות של דני שושן על הסולן, אלי לולאי…
בהרבה מובנים, "בחזרה לשבלול" שהוקלט ב – 1996 יצר יותר מאשר "סתם גרסאות כיסוי". הוא יצר סטנדרט חדש בהפקה ובאינטרפרטציה של חברי רוקפור לחומר המקורי. עד שבמקרים רבים השירים באלבום של רוקפור נשמעים כמעט כמו שירים "חדשים". וכבר נתקלתי בלא מעט צעירים בגילאים של הבנות שלי שסיפרו על "השירים של רוקפור" בניהם – "אבשלום" או "אחינועם לא יודעת".
אני גם תולה את ההצלחה הענקית של האלבום, וכתוצאה מכך, של הערב המונומנטאלי שהתקיים שלשום בעובדה שחברי רוקפור הם המוסיקאים הכי "חסרי אגו" שאני מכיר ! אנשים צנועים למרות שהם חברים באחת הלהקות הגדולות שקמו כאן ולמרות הכישרון המוסיקלי האדיר שלהם כלהקה וכמוסיקאים אינדיווידואליסטים. (עוד עובדה שמזכירה לי את המבנה האישיותי של רומנו, גבריאלוב ושושן).
אצל החבורה הזו (כמו גם אצל חברי הצ'רצ'ילים) מה שמעניין היא המוסיקה, בלי שיקול זר, בלי שיקולים מסחריים, בלי ניסיון לערוך עיבודים שיזכירו את המקור.
ואגב, זה היה גם סוד הקסם של מסע ההופעות הקודם שהוקדש כולו ליצירות של סיד בארט ופינק פלויד. מופע שלא הזכיר בכלום מופעים נדושים של להקות "כיסוי" ומופעי TRIBUTE למיניהם.
ומסתבר שהקהל לא מטומטם. כאמור, למרות האירוויזיון, הלילה הלבן בתל אביב, ושאר אטרקציות לא קטנות הוא קיבל תמורה ענקית בדמות פצצת אנרגיה מטורפת של לולאי שחזר, למרות 50 + שנותיו לימים שהיה רוקר חולוני עתיר שיער. לולאי רק משתבח עם השנים. הוא מיתן מעט את המניירות הבימתיות שלו, אך יחד עם זה הוא מאד מתקשר עם הקהל, מלהטט ומשחק בו ומעניק 100 אחוז מעצמו ומכישוריו. לולאי, הוא אחד מהפרפורמרים הטובים בארץ. האיש מפלרטט באופן תמידי עם הקהל, אוהב אותו, מחבק אותו אבל לא מתחנף אליו.
דומה כי מחלוקות והטראומות מהעבר בינו לבין בן-יצחק שהביאו לפרידות כואבות מזמן נותרו מאחור והשניים למדו לתת "ספייס" אחד לשני על הבמה תוך ויתור על מאבקי הכוחות שהיו קיימים בראשית דרכה של הלהקה. לולאי נותן תחושה כאילו שהוא שר באוזנו של כל אחד ואחת מהקהל.
אך באופן אישי, בכל פעם שאני צופה במרק לזר, (וכבר צברתי די הרבה שעות הופעה של רוקפור במסגרות שונות ומשונות, כולל ב – SHOW CASE שנערך באולפן הבית של החברים בפני כ 50 חברים, אני מבין שהוא הוא, הדבק שמדביק ומשמר את כל העסק ביחד. הוא ה"רוג'ר גלובר" (באסיסט סגול כהה – שגם מנגן על באס רייקנבקר) או ה"טרוור בולדר" (באסיסט אוריה היפ) שגם כאשר העסק על הבמה מתחיל לאבד שליטה (במובן החיובי) הוא זה שמחזיר את כולם על הקרקע.
טכניקת הנגינה של לזר, מהווה שילוב מנצח של נתן איסט, ד"ק מרכוס מילר וג'ק ברוס. הוא אינו מנסה "להרשים" איש ב"פמפומים" מיותרים, אך השליטה האבסולוטית שלו בכלי הנגינה, הסולמות הכרומטיים, הפונקציונאליות המטורפת של הנגינה מהווה, בסופו של דבר היסוד המשמעותי עליו מתבססת רוקפור.
רוקפור, כאילו ממציאים את עצמם מחדש בכל פעם ואל מול אמפי מלא הם הגישו את המחווה הייחודי שלהם לאלבומים "שבלול", "פוזי" ו"פלסטלינה". בניגוד לאלבום, קיבלנו ביצוע הרבה יותר פסיכודאלי (אולי בהשראת מופע הפינק פלויד). החברים, מגובים גם בירמי קפלן, ג'נגו, יעל קראוס (האחיינית של שמוליק קראוס) וקרני פוסטל, שהתארחו באלבום המחווה של רוקפור נשמעו משוחררים מאי פעם.
רומנו, בדרך כלל מאד בררן לגבי מופעי TRIBUTE, במיוחד שבאותו היום נקבעה לו הופעה עם ההרכב של "מועדון הקצב של פנחסוב" בגן הפסגה ביפו. אבל הפירגון שהוא חש לביצוע של רוקפור לקלאסיקות אותן ניגן, ובמידה מסויימת עיבד (מכיוון שאיש לא באמת כתב עיבודים לגיטרה בהקלטת האלבומים המקוריים) גרמו לו לקחת חלק בהנאה רבה במופע.
כבר ציינתי בפתח דברי שהסאונד של בן יצחק מאד מזכיר את הסאונד הייחודי של רומנו במיוחד ב"אחינועם לא יודעת", שהוקלט במקור באלבום הראשון של הצ'רצילים והנגינה של רומנו מהווה שם פריצת דרך בכל מה שקשור בנגינת גיטרה בעולם הרוק הישראלי.
כששאלתי את חיים, דקות לפני שיצא למופע אם היה צריך לרענן את הזיכרון לגבי ביצוע הקטעים, הוא צחק… את הקלאסיקות האלה הוא יכל לבצע מתוך שינה. את גבריאלוב, כמובן מיותר לשאול אם הוא צריך לעשות רענון ל"אני ואתה נשנה את העולם".
מדהים לגלות, לצד העוצמה של המוסיקה כמה רומנו וגבריאלוב השתבחו עם השנים, כמה שני המוסיקאים האלה שנמצאים על הבמות ובאולפני ההקלטות מאז שנות ה -60, נהפכו לענקים אמיתיים שאין להם תחליף.
מופעי האיחוד של הצ'רצ'ילים רק הוכיחו עד כמה החור השחור שהשאירה הלהקה הזו גדול. ושרק, מתי מעט כחברי רוקפור, יכולים להמשיך את דרכם של חיים, מיקי, רוב, דני שושן ועמי טרייבטש ז"ל.
ההופעה אתמול שוב הציבה סטנדרטים מבחינת הופעות הרוק. סאונד חזק ואיכותי. התאורה הרוקנ'רולית והאפקטים המינימליסטיים וכמובן חברי הלהקה שניכר עליהם שהם פשוט נהנים.
אך לדעתי המחמאה הגדולה ביותר שיכולים חברי רוקפור לנכס לעצמם היא העובדה שהקהל שגדש את אמפי שוני לא הגיע בגלל הנוסטלגיה, בגלל "ערב שירה בציבור", בגלל הגעגועים לשיר בצוותא משירי אריק איינשטיין. הם הגיעו בגלל "רוקפור". הם באו לשמוע ולראות את רוקפור ומהבחינה הזו "אני ואתה", "אבשלום", "צא מזה" ו"מה איתי" עמדו בשורה אחת עם "הכעס", "כל כיוון", "מכונת הזמן", "האיש שראה הכל" ו"חור בלבנה"
הייתה הופעה נהדרת. רוקפור פשוט להקה מעולה.
הביצוע הספונטני של מיקי גבריאלוב ל"עוף גוזל" היה פנינה.
לגבי הפסקה האחרונה שלך, אני מסכים לגמרי ולכן חבל ששרו רק את "הכעס" וחור בלבנה". הם נתנו ביצועים מעולים שרק גרמו לי להצטער על כך שלא נתנו עוד שירים מקוריים שלהם.