מופע משותף לשני ענקים בתל אביב, יום ראשון, 22 בינואר 2018. המוזיקאי ומבקר הבית אדר אבישר יצא להופעה החיה ומביא את הרשמים, הזיכרונות והתובנות. קטעי וידאו ותמונות – לאה אבישר.
פרולוג 1:
ראשית שנות ה – 80 הייתה תקופה נהדרת במוסיקה המקומית. מועדוני המוסיקה פרחו, הרכבים חדשים נוסדו, תכניות המוסיקה ברדיו פרחו והעולם החיצון השפיע יותר ויותר על המוסיקאים הצעירים המקומיים.
באותה עת איפשר לי שוקי וייס לקבל במה קבועה, כל יום חמישי ב"קולנוע דן" ולקיים ערבי ג'אם סשן שבהם נטלו חלק מיטב המוסיקאים המקומיים ואומנים מחו"ל ששמחו על ההזדמנות לנגן עם הלוקאלז…
כל סוף שבוע היו נאספים במקום חברים כחיים רומנו, משה לוי, אלון הלל, ז'אן פול זימבריס, פאר וורטהיימר, יצחק קלפטר, מוטי דיכנה, אלון אולארצ'יק, יאיר מיכאל ועוד רבים וטובים, שסיימו מופעים או הגיעו היישר מהאולפנים והגישו לקהל, שגדש את המקום, את המיטב שבמיטב ברוק המקומי.
כאמור, לעיתים הצטרפו לחגיגה גם אורחים מחו"ל, כאלווין לי, חברי אוריה היפ, חברי ואן דר גראאף, חברי להקת "המקוננים" של בוב מארלי, ועוד רבים וטובים.
בין השאר התחילו את דרכם על הבמה הזו להקות "משינה", "טנגו" ולהקת "סיאם" שבין חבריה היו ג'ף שפירו, הדר גולדמן, ונגן באס מופנם שענה לשם – יוסי פיין.
כבר מהצליל הראשון התגלה מר פיין הצעיר כעילוי, מוסיקאי שיש לשים לב אליו. למרות שלהקתו התמחתה במוסיקה בסגנון ה – NEW WAVE, התבלטה מאד המשיכה שלו לג'אז ולפאנק. בהמשך ההכרות ביננו, הפיק ועיבד פיין תוך שניות קטע PROG אותו ביצענו בהופעה חייה עם יתר העמיתים שלנו בערבי חמישי – חיים רומנו, משה דעבול ואחרים.
מאז הפך מר פיין הצעיר לאחד מהמוסיקאים המוערכים בעולם כשהוא מלווה ענקים כסטנלי ג'ורדן, לו ריד, בוש רוק ו…. דייויד בואי.
פרולוג 2:
תחילת שנות ה – 2000. חברי הקרוב חיים רומנו מוזמן להשתתף בהרכב "חלומי" שבו נוטלים חלק הקלידן הוירטואוז, חיים קחטן, ידידינו מהפרולוג הקודם, יוסי פיין ומתופף שענה לשם, טל ברגמן.
רומנו היה חוזר נפעם מהחזרות ומההופעות במיוחד מביצוע הסולו של ברגמן אותו הוא הגדיר כאחד מהמוסיקאים הטובים ביותר איתם זכה לעבוד. ואכן, ברגמן הצעיר התגלה כמוסיקאי מוכשר ברמות. זמן קצר לאחר ש"מציאות" התפרקה לה (מבלי שהקליטה אלבום), נסקה לה הקריירה של ברגמן, הן כמתופף, כמפיק מוסיקלי ובעל אחד האולפנים המתקדמים ביותר בלוס אנג'לס. כמפיק, ברגמן מחזיק ברזומה שלו הפקות יוקרה כאלבום "השירים האמריקניים" של לא אחר מאשר רוד סטיוארט.
הביקורת:
ויהי בוקר, ויהי ערב, וטל מספר במייל קצר שהוא עתיד להגיע ארצה להקלטת פרויקט. ושלשום הוא גם מציין ש… יהיה מפגש עם יוסי פיין… אתם מבינים ? שני ענקים, האחד חבר להקתו של בונמאסה והשני נגן הבאס של דייויד בואי נפגשים במרכז תל אביב למפגש פסגה מוסיקלי כמעט מחתרתי, ואיש מבין העמיתים בתקשורת לא מצייץ ?
בשעה 22.00 הבמה הוצפה באור ורדרד מתוק, וטל תפש את מקומו על סט התופים הקטן (אצל טל האמת, לא משנה אם מדובר במערכת כפולה של HEAVY METAL, או במערכת קומפקטית של בלוז וג'אז, הוא תמיד יוציא את המיטב). פיין, חמוש בשתי גיטרות באס תפש את מקומו בקצה הימני של הבמה כששאר הנגנים בניהם, הקלידן המוכשר, הוד מושונוב , יאיר סלוצקי – טרומבון, ירון אוזנה – טרומבון והחצוצרן המדהים ארתור קרסנובייב. תופסים את החלק השמאלי.
החל מהשנייה הראשונה, מהתו הראשון, השתררה במקום אווירה של קסם צרוף. השלמות הקצבית שבין פיין וברגמן מעוררת התפעלות – מדובר בשלמות שהיא מעל ליכולות של סיקוונסר קנוי.
הקלילות שבה מרפרף פיין על מיתרי הבאס העבים, האופן שהוא עובר בלי מאמץ בין סגנונות נגינה בכלי הנגינה שלו, היא עובדה שמעטים יכולים לחקות אותה – לשניה הוא מפליא בסגנונו של הד"ר מרקוס מילר, ואז הוא סטנלי קלארק, והופ הוא ג'אקו פאסטוריוס… אבל, וזה אבל חשוב, יוסי פיין הוא בעיקר יוסי פיין – מוסיקאי שהצליח לעצב לעצמו סגנון ייחודי משלו ולהוביל את ההרכב הפנומנאלי הזה למקומות הכי גבוהים בעולם הג'אז, ה FUNK, הג'אז פיוז'ן והרוק.
פיין, עם זאת יודע גם לפרגן, יודע לתת "אוויר" לשאר המוסיקאים, יודע להעביר את הפוקוס לחבורה היותר צעירה והפחות מוכרת שניצבה על הבמה והתמודדה בהצלחה עם האתגרים שהציבו פיין את ברגמן.
בקטע STRATUS , של בילי קובהאם, (שלדעתי היווה את שיאו של הערב המדהים הזה) לפיין יש "ליין" באס מאד סטנדרטי ומונוטוני, אך גם אותו הוא הצליח להפוך לפנינה בלתי נתפשת ועוצמתית.
פיין גם קיבל מספיק רגעי סולו קסומים שבהם הוכיח שנגינת באס אינה רק עניין למוסיקאים "מלווים". נגינת הסולו של פיין מרתקת, מושלמת, ומעוררת השראה.
הוא אולי לא יודע זאת אך "באודישן" שלי, פיין ניצב בפני מטרה כמעט בלתי אפשרית שכן לפני מספר חודשים הייתי נוכח בהופעתו של סטנלי קלארק, אולי גדול נגני הבאס, ב"בלו נוט" בניו יורק. ופיין, לפחות בסולם שלי השתווה ואף התעלה.
האווירה המשוחררת, הבלתי מחייבת, גם יצרה מצב של סאונד מעולה שזרם בעיקרו מההגברה הטבעית של המוניטורים (משגוחים) שעל הבמה ולא ממערכות ההגברה של האולם.
הסאונד הזה גם התגבר על הנטייה של אנשי קול רבים להוציא את הבאס של פיין "עמום" ולא חד… במספר רב של הופעות בהם נכחתי, בינהם של שלום חנוך, בגלל אופי הנגינה הייחודי של פיין, אנשי הקול מנסים לעמעם את צליל הגיטרה שלו על מנת שלא תהיה דומיננטית ובכך הולך לאיבוד חלק גדול מהיכולת של המוסיקאי הנפלא הזה.
הסאונד הנפלא היה גם מנת חלקו של טל ברגמן. סוד הקסם בתיפוף של הוירטואוז הזה הוא בפרטים הקטנים – בטריאולות הקטנות, באופן שבו הוא משתמש ב"מסגרות" התופים (RIM) כמעט כמו במצילות, באופן שבו הוא מלהטט ב HI HAT, וברגל הימנית האימתנית שלו המכה בעוצמה בתוף הבאס.
טל ברגמן, כמו יוסי פיין, יודע לתת קצב בסיסי, כמו מכונת תופים, אך יודע גם יודע להתפרע עד הסוף ב"מעברים מהשטן". הוא יודע להפיק מהרגליים קצב אחר מהקצב שמפיקות הידיים, הוא יודע לצאת במכוון מהקצב ולחזור אליו במהירות ובכך לתת גוון מעט "לטיני".
היתרון האדיר של ברגמן הוא בידע העצום שלו בסגנונות מגוונים. הוא בין הבודדים שיודע לשלב באותה התיבה בין ג'אז לרוק, בין בלוז לפיוז'ן. בדימוי הזוי הייתי אומר שברגמן יודע להיות בעת ועונה אחת יאן פייס, בילי קובהם, ג'ון בונהאם, ג'ינג'ר בייקר ולני וויט….
אך בעיקר, ברגמן יודע להיות קשוב לסביבתו, להגיב אפילו לטעויות של עמיתים, להתביית על שינויים קצביים ולהתאים את עצמו לצילילים שהעמיתים מפיקים.
יתירה מזו, ברגמן ניחן ביכולת נבואית וחיזוי, הוא מפענח במדוייק את מה שעתיד הקלידן לנגן, לאיזו פראזה אמור יוסי פיין להוביל, ובאיזה סינקופות יאתגר אותו נגן החצוצרה.
בסוף השבוע ברגמן חוזר לחו"ל, כדי להצטרף למסע ההופעות של ג'ון בונמאסה שבוודאי יודע בדיוק להעריך ולהוקיר את התכונות הללו.
וידאו
